post#1 03/30/2011
 
י"אני מתחננת" י
כבוד עצמי. צמד מילים שאני כל כך מחוברת אליהם. הן חלק מנימי אישיותי, אותן ספגתי בילדותי. "כשאנחנו מבקרים חברים, אסור לך להתנפל על הממתקים ששמים על השולחן" היה אומר לי אבא "זה לא מכובד. את צריכה לחכות בסבלנות, שלא יחשבו שאין לך ממתקים בבית..", לא שהיו לי ממתקים בבית, אבל ישבתי בסבלנות, ידי בחיקי, ולמרות שהשתוקקתי לעוגייה, או במבה, שיוויתי לעצמי מראה אצילי בעודי מסתכלת בקנאה בילדים האחרים, שעטו על הממתקים בהנאה ובחופשיות. הכבוד העצמי הזה בתחפושותיו השונות ליווה אותי כמעט בכל עשייה בחיי, ולמרות שפגע ופגם בהנאות רבות, אימצתי אותו כמו שילד מאמץ דובי סמרטוטי, למרות שקנו לו כבר וֶובקינס משוכלל. י
 
גם בתחילת הדרך עם אביב השתדלתי לשמור על מראה אצילי. להתנהג בצורה מכובדת אצל הרופא שרשם לי על פתק: "(הילד שלך) על הספקטרום האוטיסטי" ושלח אותי הביתה לבד, בלי שום הכוונה, עם המילה הנוראה שמילאה כל תא בגופי.  להפנות את הגב בעבודה כשאני בוכה ולעשות את עצמי קוראת מאמר מרתק, שכל מה שראיתי היו נקודות מטושטשות של דיו שחור מעבר למסך הדמעות. לעמוד מול הבוסים, כשסיפרתי להם לראשונה על אביב ותגובתם הייתה "אנחנו מבינים, אבל אסור שזה יפגע לך בעבודה" ולהנהן  נמרצות בהסכמה, במקום לצרוח עליהם שאם להם היה ילד מיוחד, אני רוצה לראות כמה זה לא היה פוגע בעבודה שלהם... ועוד הפרעות סביבתיות קשות מעין אלה. י
 

מאז חלפו למעלה מחמש שנים. במהלכן אני עומדת על שלי ומשיגה הכול עבור אביב שלי. אבל, עם קו מנחה- לשמור על פסון, לא להישבר ולהראות חולשה. ותאמינו לי שזה מאד קשה עד בלתי אפשרי למישהי שבוכה מסרטים מצוירים.  י

באחד הפרקים הראשונים של "פלפלים צהובים" ראיתי את איילת, עומדת עם הפסיכולוגית על סף הצימר ומתחננת לפניה שתעבוד עם עומרי: "אני אשלם לך כמה שתרצי, תשני בצימר, אני משלמת, תבואי רק ליומיים, רק לשעתיים, רק אל תעזבי אותי..." הסתכלתי על הסצנה ברגשות מעורבים. מצד אחד, הנה אמא לביאה, שעושה הכול כדי להשיג טיפול לבנה. מצד שני, מה היא מתחננת? אין לה קצת כבוד? ואז הבנתי, שעל כף המאזניים, מקומו של הכבוד צריך להיות כל כך מזערי עד בלתי משמעותי, לעומת המקום של טובת הילד. הערצתי את היכולת של איילת. י

לפני מספר שבועות נאלצתי להיפרד ממשלב שהתחיל לעבוד איתנו בבית, עקב מעבר דירה צפוי שלו. פתאום מצאתי את עצמי מרימה טלפון למשלבת מקסימה, שעבדה איתנו בעבר ומשדלת אותה, שתבוא לעבוד איתנו שוב: י"רק פעמיים בשבוע, את חייבת, אני צריכה אותך, אולי בכל זאת תבדקי..."י  אוי לאוזניים כי ישמעו, מילים כאלה יוצאות מהפה שלי? לא יאומן כי ישָמע. פתאום נפל לי האסימון. אני מתחננת..
. ייי



 


Comments

עמית וולפמן

Thu, 31 Mar 2011 14:17:14

שרוני המקסימה
איזה כיף לקרוא את הטור החדש שלך. כתוב בכישרון רב וזה הראשון משאיר טעם של עוד.-י
כל כך מבינה את הדילמה של הכבוד מול הצורך להילחם - גם אצלי הכבוד שיחק תפקיד משמעותי (מזל אריה, אחרי הכל) אבל הילדים שלנו מלמדים אותנו שהאגו שלנו שווה כקליפת השום לעומת הצרכים שלהם. - מחכה כבר בקוצר רוח לטור הבא.
אוהבת ומחבקת
עמית

 

דנית

Thu, 31 Mar 2011 22:09:08

כמו שכל כך היטבת לתאר, האגו כבודו במקומו מונח ועדיף שזה יהיה מקום מצומצם. תאמיני לי שהתחננות הזאת היא הכי מכובדת שיש. חוץ מזה מי מסוגל לומר לך לא מתלכתחילה...?

 

Thu, 31 Mar 2011 22:55:38

לשרון האחת והיחידה,
כשרון, רגישות שכאלה לא רואים תעיתים קרובות (וטוב שלא- הלב שלי לא היה עומד בזה...).
את מצליחה להעביר לנו בצורה ברורה את אשר עובד עלייך ואני מחכה בקוצר רוח לפוסט הבא ולספר שייצא בעקבות כל הפוסטים!
אוהב,
מאיר

 

ענת ויסמן

Fri, 01 Apr 2011 01:10:47

שרוני,
כמו כל הדברים שאת מפרסמת , רגשת אותי עד מאד. כל ההתמודדות שלך וההשגים של אביב ושלך ראויים להערצה.
מחכה להמשך.
נשיקות ענת

 

יעלה

Fri, 01 Apr 2011 03:38:22

בלי להכיר את אביב שלך,אני לא מוצאת למה לא להתחנן?????!!!!!!!!!
אנחנו מוכנים לעשות כ"כ בשביל הילדים שלנו- בדרכים שלא היינו נוקטים בשבילנו.
יישר כוחך!!!!!!

 

אובי

Tue, 05 Apr 2011 01:07:37

שרון יקירתי,

רק עכשיו הגעתי לקרא את הטור ....

כל מה שרוצה אני הוא לחבק אותך ולומר המשיכי להתחנן ...

לאהוב... להיות ...

 

זיוה נוסינקר

Tue, 05 Apr 2011 01:49:08

הי שרון
כל כך מרגש לקרוא את הטורים שלך
אני מקנה ביכולת הזו שלך לשתף אחרים ברגשות הכי אינטימיים שלך והכי אמיתיים!
לגבי הכבוד זה משהו שכבר מזמן לא משנה אצלי. מדהים לראות איך שהילדים המיוחדים שלנו גורמים לנו לצמוח ולהתפתח רגשית . אני חושבת שהאלוהים מאוד אוהב אותנו ולכן נתן לנו את המתנה הנפלאה הזו - הילדים שלנו.
אין לדעת איפה היינו היום לו לא היה לנו את ההתמודדות הקשה והמלמדת הזו לצד ילדינו המיוחדים!

אוהבת מאוד
חיבוק ענקי
זיוה

 

צילה שורץ הבר

Sun, 10 Apr 2011 06:08:00

שרוני שלי
אני האמא הכי גאה בך בעולם
את יודעת שאני מאוד אבל מאוד אוהבת אתכם וגאה בך מאוד על כל מה שאת עוברת בחייך -הטוב והפחות טוב. תמשיכי להיות חזקה ולעזור גם לאחרים כמו שאת עושה עכשיו כי זה הכי מספק בעולם
אוהבת וגאה
אמא שלך

 

אסנת שמי חלפון

Mon, 25 Apr 2011 11:27:15

שרון היקרה
הגדלת לספר ולהבהיר היטב איך אנחנו ההורים מבינים ולא מבינים כיצד עלינו לפעול בסיטואציות מעין אלה. אילו יכולנו להבין, מיד כאשר ילדינו המיוחדים יוצאים לאויר העולם שיש לזנוח מיידית את נושא האגו לטובת הצרכים של ילדינו. כן, אנחנו בהחלט צריכים להודות לילדים על העבודה שאנו נאלצים לעשות עם עצמנו ואני רוצה להגיד לך תודה שאת אמא כל כך מדהימה.

 



Leave a Reply

    דברים שלמדתי ממך... י

    מאז שאובחן אביב שלי כאוטיסט, חיי השתנו. טוב, זו אמירה טריוויאלית שמכילה בתוכה כל כך הרבה סיפורים, מצחיקים, כואבים, מכעיסים ומרגשים. אבל בטור הזה אני רוצה לשתף במה שאביב שינה אצלי, במהות שלי, באופי, בדרך הסתכלות על העולם. היום בזכותו אני קרובה יותר לעצמי מאי פעם ועל כך אני חייבת לו. י 
    אז תודה ילד  שלי
    ... י

    לכתוב בלוג אישי, כאמא מיוחדת, זה מרגש, משחרר ולעיתים מאד תובעני רגשית. אני מודה לכל המגיבים והמחזקות. זה נותן אנרגיות לעוד.... י