post#2 04/30/2011
 
אני מסתכלת לעתיד בלבן של העיניים

חברה הזמינה אותי לרסיטל של הבן שלה. הרסיטל היה חלק מבחינת הבגרות שלו במוסיקה. התרגשתי מהגאווה שלה, ולמרות הקושי לקום בשבע לפנות בוקר ולנסוע  לתל אביב בכל הפקקים, החלטתי להגיע. ילד מוכשר יש לחברה שלי, מנגן בפסנתר, שר, רוקד, מצייר מדהים ומייצג אותנו ברכיבה על אופניים בספיישל אולימפיקס. אה, הוא גם אוטיסט. י

האירוע המרגש התקיים בבית ספר לחינוך מיוחד, שבו כל התלמידים על הרצף האוטיסטי, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, כהגדרתנו אותם. כשהגעתי (כמובן, בנשימתי האחרונה), התיישבתי והבטתי סביב. החדר היה מלא אנשים, רובם היו תלמידים. שקט מפתיע שרר באולם ומידי פעם פילחה אותו מילה, או צעקה קטנה וזהו. השקט שרר גם כשברוך הכישרונות (טפו), התחיל לנגן ונשמר לאורך כל המופע, שארך כ-20 דקות. כסא לא חרק, פתק לא נזרק ו-ס.מ.ס לא צפצף. המוסיקה המרגשת נמסכה בחלל החדר וריתקה את כל הנוכחים, ללא קשר לדת, גזע ואבחון רפואי. לא הייתי בהרבה קונצרטים בימי חיי, אבל זה היה אחד הרגעים, שהרגשתי שאני נמצאת במקום שבו באמת ישנה תרבות. התרגשתי והממטרות נפתחו. י

במשך כל אותו הבוקר עלו והופיעו התלמידים המיוחדים בנגינה באורגנית, בשירה ובריקוד נוסח מיומנה. בכל ילד שעלה לבמה, ניסיתי לראות את אביב שלי. הנה, זה רזה וארוך כמוהו, לזו יש עיניים ירוקות כמו שלו, הנה זה שמתופף על הגוף וזה שפולט צעקה של שמחה והתרגשות מידי פעם. אף פעם לא ראיתי קבוצת נערים ונערות על הרצף האוטיסטי. ראיתי ילדים, כמו אביב, בגן. שם כל תנועה, או דיבור מצחיק נראים מתוקים ונסלחים. אני רואה ילדים בכיתת התקשורת שלנו. בכיתה א' הם עדיין רכים וחמודים ואם אביב נשען על אישה בקניון, או תופס את היד של אבא של מישהו אחר בג'ימבורי, הוא עדיין מקבל חיוך ומבט סלחני. פתאום יכולתי לראות למרחק. פתאום העזתי להסתכל לעתיד שלי בלבן של העיניים. י

ראיתי נערים ונערות, עם שפת גוף ועיניים שונה משלי. ראיתי ילדים  שמחים, על שהצליחו במופע ומרוגשים מכל מחיאת כף בקהל. ראיתי אוטיסטים, שמסוגלים להתמודד עם הקושי התקשורתי, שטבוע בהם חזק כל כך ולתקשר בינם לבין עצמם, על מנת להוציא לפועל את היצירה והמוסיקה השוכנות בתוכם. ראיתי אותם,  עם קשר עין מדהים במקומות ששימחו ותיגמלו אותם. י

ראיתי אותך, אביב, בעוד כעשור, ולמרות שהממטרות נפתחו, רווח לי... י


 


Comments

ענת

Mon, 02 May 2011 14:07:26

התרגשתי מאוד. תודה רבה

 

אילנית

Mon, 02 May 2011 22:29:01

שרון,
ריגשת אותי מאוד, לדעתי בכולנו עולה כל פעם המחשבה, מה יהיה כשהם יגדלו? כאמור , צריך לחפש ולמצוא את הדבר , המיוחד הזה שיעשה את ילדינו מאושרים, שימצו את הפוטנציאל שבהם, אז מקווה - חייהם יהיו קלים יותר

 

Mon, 02 May 2011 23:42:14

מקסים ומרגש. אכן תמיד ההסתכלות לעתיד כהורים יכולה להוליד רגשות שונים - התרגשות, פחד, שחרור שליטה...היטבת להביע את זה ואני בטוחה שאביב ימצא בעצמו ולעצמו את העתיד המתאים ביותר עבורו כי לבטח יהיה לו את הגב. נשיקות וחיבוקים

 

אסנת

Tue, 03 May 2011 09:11:36

שרון היקרה. כל כך פחדתי לחשוב על העתיד מאז ומתמיד. אני עדיין כל כך פוחדת. זאת הסיבה שאני מעריצה אותך על החוזק, ההבנה, והיכולת לראות שהעתיד הוא לא רק אפור ואפשר, כבר עתה, לראות בעיקר את הורוד. כאשר אני חושבת על זה, אני מבינה כמה את מדהימה, גם לאור זה שאת כל פעם מחדש, לא פוחדת להתעמת עם אתגרים לא פשוטים, כמו נושא עתידו של אביב, גם כעת כאשר מדובר בילד שהוא רק בן 6.

 



Leave a Reply

    דברים שלמדתי ממך... י

    מאז שאובחן אביב שלי כאוטיסט, חיי השתנו. טוב, זו אמירה טריוויאלית שמכילה בתוכה כל כך הרבה סיפורים, מצחיקים, כואבים, מכעיסים ומרגשים. אבל בטור הזה אני רוצה לשתף במה שאביב שינה אצלי, במהות שלי, באופי, בדרך הסתכלות על העולם. היום בזכותו אני קרובה יותר לעצמי מאי פעם ועל כך אני חייבת לו. י 
    אז תודה ילד  שלי
    ... י

    לכתוב בלוג אישי, כאמא מיוחדת, זה מרגש, משחרר ולעיתים מאד תובעני רגשית. אני מודה לכל המגיבים והמחזקות. זה נותן אנרגיות לעוד.... י