top of page
שרון מישקובסקי

הילד של כולנו

הי אני שרון מישקובסקי ואני הרפתקחנונית. במסגרת ההרפתקאות שלי נולד לי ילד עם אוטיזם. במסגרת החנוניות שלי החלטתי לשים את הדוקטורט במדעים בצד ולצאת למסע בעולם המוגבלויות. הקמתי קבוצת מנהיגות הורים שבה אני פועלת כבר 8 שנים, הנחיתי במסגרת עמותה קבוצות נוספות כאלה, אני מדברת לפני אנשי מקצוע וסטודנטים לע"ס, חינוך וטיפול ולמדתי המון על שיתופי פעולה בין אנשי מקצוע להורים ועל השינוי החברתי והפרקטי הענקי שהם יכולים להביא. וזה בוער בי!

כאשת מקצוע שעובדת עם ילדים את באה במגע מאד קרוב ומאד חשוב עם צלע נוספת שהיא ההורים. אם את עובדת בתוך מערכת, אם את עוסית, או מורה, או עובדת בקופה, או במכון יש עליך כל כך הרבה לחצים של בירוקרטיה, ניירת, פוליטיקה ארגונית.. כל כך הרבה דברים שהם לא בשליטתך.. אבל, בתוך כל זה יש משהו שכן בשליטתך, שאת יכולה ליצור דרכו את ההבדל, שדרכו את יכולה לקדם את הילד ואת תחום העשייה שלך, גם אם יש מחסור במשאבים אחרים. ה"משהו" הזה הוא קשר מיטבי ומקדם עם ההורים. יש כל מיני תפיסות לגבי הורים לילדים עם צרכים מיוחדים... כשהשתתפתי בקורס עם סטודנטיות לתואר שני בחינוך מיוחד שמעתי מהן כמה זה קשה, מתיש, שואב הקשר הזה עם ההורה, ההורים לעיתים תוקפניים, לא קשובים, מגוננים וגם כמה "אין זמן" ו"לא מתגמלים אותי על זה"ץ. מצד שני, כשהמרצה נתנה לנו תרגיל והן היו צריכות לבחור צד שמתחברות אליו, רובן ככולן בחרו את הצד של ההורים! אני גם שומעת הרבה מאד שהורים אומרים על אנשי מקצוע: מתנשאים, מקובעים במודלים ותפיסות מקצועיות, לא קשובים, אכפת להם מהמערכת יותר מאשר מהילד, אני זה שחי עם הילד ולא איש המקצוע ועוד. קשה, נכון? אז מה הפלא שהמפגשים ביננו ההורים לאנשי המקצוע טעונים עוד לפני שאפילו הכרנו? אז איך מגשרים בין הקשה לכדאי, איך הופכים את המעיק למפרה, את המתיש לממלא אנרגיה ואת הלא מתגמל לתחושה של עשייה משמעותית? ברור שחשוב להאמין בקשר הזה, זה טריויואלי! בואו נניח, שכל מי שקורא פה מאמין שצריך להיות קשר מיטבי בין איש מקצוע להורה, אבל איך לעזאזל עושים את זה? קודם כל כדאי שכל צד יחשף לתפיסות של הצד השני ויבין!!! מאיפה הן באות? שאני ההורה, אבין שכן, למורה יש תכתיבים ממשרד החינוך, לעוסית יש 100 תיקים והיא עסוקה כל היום בכיבוי שריפות, ולקלינאית בקופה יש רק חצי שעה, כי יש תורים ענקיים בגלל ריבוי אבחנות וביטול החזרים למטפלים פרטיים ע"י משרד הבריאות. ואת,אשת המקצוע תביני שלי, כהורה, יש עבודה (אם עוד לא פיטרו אותי בגלל היעדרויות), יש לי ים בירוקרטיה מכל ה"ועדות" שאני צריכה לעבור, עוד ילדים בבית, הורה מבוגר שאני מטפלת בו. וכן. אני באה טרודה ומתוסכלת ולפעמים קשה לי וזה יוצא במפגש שלנו, אבל לא בהכרח קשור אליך. את, אשת המקצוע, פשוט מהבודדים ששם בשביל להקשיב לי. השלב השני הוא לתאם ציפיות! לשבת אחד עם השני (לא מול, עם) ולהגיד בגלוי, מה כל צד היה רוצה לקבל ומה כל אחד יכול לתת, וגם איפה הגבולות של היכולת של כל צד. מה אני לא יכול! דבר שלישי הן יצירת מטרות משותפות ששני הצדדים מאמינים בהן ושני הצדדים מסוגלים לקדם אותן. הכי חשוב לאורך כל הדרך ומערכת היחסים לשני הצדדים, לא להניח הנחות אלא לשאול שאלות ולהבין שהמילים הן הכלי החזק ביותר שלנו וכשהן אמיתיות וטובות ובאות ממקום אמפטי זה משנה חיים. היום, במפגשים שלי עם אנשי מקצוע וסטודנטים, אני מדברת על הקשר הזה ונותנת כלים מעשיים לכונן קשר מיטיב עם משפחתו של הילד. לא לפחד מהורים, לא לפחד מאנשי המקצוע, כי כולנו כאן בונים שותפות לדרך מיוחדת, שממנה המרוויח העיקרי הוא הילד, הילד. של. כולנו!

57 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page