!מוגבלות זו גם דינמיות

אני רוצה לספר לכם על מאור, אדם על הרצף האוטיסטי, שהמילה הראשונה שאמר בחייו היתה אור והנושא של חשמל ריתק אותו מאז שהיה ילד. כשמאור השתחרר משירות לאומי ועלתה השאלה מה הוא הולך לעשות, הבחירה הכי פשוטה וקלה הייתה שילך לעבוד במע"ש (מרכז תעסוקה), שאליו הופנו כל חבריו בהוסטל. ההורים שלו קצת התלבטו, כי היו גם מרכזי תעסוקה אחרים שיכולים יותר להתאים. אבל המע"ש מקל על ההתארגנות והחליטו להתחיל שם. מאור אהב את העבודה במע"ש, אבל המדריכים זיהו בו את הפוטנציאל וראו שיש לו שאיפות. לכן, אחרי חצי שנה הפנו אותו לעבודה בחנות תבלינים. ההתנסות הייתה מאד מוצלחת ושם יכול היה מאור להשאר, אבל אז עלתה אופציה של חברת חשמל, שמאור "נדלק" עליה (זוכרים שהוא בחור מחשמל עוד מילדותו). מאור לא היה המועמד האידיאלי לעבודה בחברת החשמל, אבל הוא ממש רצה! לכן, נעשתה חשיבה על היכולות שלו כמצע להתקדמות ובניית קריירה. מאז הספיק מאור לקבל תעודת עובד מצטיין! אז למה אני מספרת לכם על מאור? כי במקרה שלו יש לנו פה הסתכלות על האדם כסך כל היכולות שלו ולא כסך כל המוגבלויות וזה המסר הראשון שלי. את מאור לאורך כל הדרך התעסוקתית ליוו אנשי מקצוע, אבל מי שהיו שם תמיד הם האנשים שיכלו לספר על האהבה של מאור לתחום החשמל עוד בילדותו – המשפחה שלו. ולכן המסר השני שלי הוא עבודה בשותפות מלאה עם בני המשפחה. אין לזה תחליף! משפחה צריכה להיות שותפה בתהליכי קבלת החלטות וגם להבין מה מצופה ממנה בקשר עם המסגרת התעסוקתית בפרט וכל מסגרת אחרת. לעיתים, קיים פה ניגוד אינטרסים בין הנוחות של המפעיל של המסגרת והאינטרס של שימור האדם במסגרת, לעומת התפתחות ודינמיות ותנועה בתוך מענים שונים, שהיא המיטבית עבור רוב האנשים. בואו אני אתן דוגמה: גם אני ורובכם שקוראים את זה, לא מיד עם השחרור מהצבא או סיום לימודים הגעתם לתפקיד המקצועי שלכם. אני לדוגמה תידלקתי בתחנת דלק, מילצרתי, עבדתי במוקד 106, הייתי גם תועמלנית בחברת תרופות עד שהגעתי לניהול מוצרים.פתאום באמצע החיים ועם האבחון של אביב עשיתי סוויץ מקצועי התחלתי בהתנדבות, למדתי את התחום החדש, עבדתי בעמותה ועכשיו אני עצמאית. אותו דבר בתחום הדיור: גם אני וחלקכם היינו בחדר עם אחים שלנו גם בצבא/מעונות עם כמה בנות בחדר אחר כך עברתי לגור עם שותף באותה דירה ואז נמאס לי שהוא מנגן לי בגיטרה ומרשים את הבנות מעבר לקיר ועברתי לגור לבד.. אחר כך בזוגיות. אז מה המסר כאן. כמו כולנו, גם אנשים עם מוגבלות הם אנשים. אנחנו כחברה צריכים לאפשר להם להתפתח בכל תחום בחייהם. לפתח את היכולות של האדם ולחשוב יחד איתו מה תהיה המדרגה הבאה – לפתוח עתיד!. להבין שגם לילדים המיוחדים שלנו מגיעה האופציה לדינמיות הזו גם בתחום התעסוקה וגם בתחום הדיור ובכל תחום אחר שיבחרו. ולזה נאמר אמן!