״אני מתחננת״

כבוד עצמי. צמד מילים שאני כל כך מחוברת אליהם. הן חלק מנימי אישיותי, אותן ספגתי בילדותי. "כשאנחנו מבקרים חברים, אסור לך להתנפל על הממתקים ששמים על השולחן" היה אומר לי אבא "זה לא מכובד. את צריכה לחכות בסבלנות, שלא יחשבו שאין לך ממתקים בבית..", לא שהיו לי ממתקים בבית, אבל ישבתי בסבלנות, ידי בחיקי, ולמרות שהשתוקקתי לעוגייה, או במבה, שיוויתי לעצמי מראה אצילי בעודי מסתכלת בקנאה בילדים האחרים, שעטו על הממתקים בהנאה ובחופשיות. הכבוד העצמי הזה בתחפושותיו השונות ליווה אותי כמעט בכל עשייה בחיי, ולמרות שפגע ופגם בהנאות רבות, אימצתי אותו כמו שילד מאמץ דובי סמרטוטי, למרות שקנו לו כבר וֶובקינס משוכלל.


גם בתחילת הדרך עם אביב השתדלתי לשמור על מראה אצילי. להתנהג בצורה מכובדת אצל הרופא שרשם לי על פתק: "(הילד שלך) על הספקטרום האוטיסטי" ושלח אותי הביתה לבד, בלי שום הכוונה, עם המילה הנוראה שמילאה כל תא בגופי. להפנות את הגב בעבודה כשאני בוכה ולעשות את עצמי קוראת מאמר מרתק, שכל מה שראיתי היו נקודות מטושטשות של דיו שחור מעבר למסך הדמעות. לעמוד מול הבוסים, כשסיפרתי להם לראשונה על אביב ותגובתם הייתה "אנחנו מבינים, אבל אסור שזה יפגע לך בעבודה" ולהנהן נמרצות בהסכמה, במקום לצרוח עליהם שאם להם היה ילד מיוחד, אני רוצה לראות כמה זה לא היה פוגע בעבודה שלהם... ועוד הפרעות סביבתיות קשות מעין אלה. מאז חלפו למעלה מחמש שנים. במהלכן אני עומדת על שלי ומשיגה הכול עבור אביב שלי. אבל, עם קו מנחה- לשמור על פסון, לא להישבר ולהראות חולשה. ותאמינו לי שזה מאד קשה עד בלתי אפשרי למישהי שבוכה מסרטים מצוירים. באחד הפרקים הראשונים של "פלפלים צהובים" ראיתי את איילת, עומדת עם הפסיכולוגית על סף הצימר ומתחננת לפניה שתעבוד עם עומרי: "אני אשלם לך כמה שתרצי, תשני בצימר, אני משלמת, תבואי רק ליומיים, רק לשעתיים, רק אל תעזבי אותי..." הסתכלתי על הסצנה ברגשות מעורבים. מצד אחד, הנה אמא לביאה, שעושה הכול כדי להשיג טיפול לבנה. מצד שני, מה היא מתחננת? אין לה קצת כבוד? ואז הבנתי, שעל כף המאזניים, מקומו של הכבוד צריך להיות כל כך מזערי עד בלתי משמעותי, לעומת המקום של טובת הילד. הערצתי את היכולת של איילת. לפני מספר שבועות נאלצתי להיפרד ממשלב שהתחיל לעבוד איתנו בבית, עקב מעבר דירה צפוי שלו. פתאום מצאתי את עצמי מרימה טלפון למשלבת מקסימה, שעבדה איתנו בעבר ומשדלת אותה, שתבוא לעבוד איתנו שוב: "רק פעמיים בשבוע, את חייבת, אני צריכה אותך, אולי בכל זאת תבדקי..." אוי לאוזניים כי ישמעו, מילים כאלה יוצאות מהפה שלי? לא יאומן כי ישָמע. פתאום נפל לי האסימון. אני מתחננת.

photo by Miguel Bruna On Unsplash

7 צפיות